פסק-דין בתיק ת"א 129-08

בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

התביעה העיקרית עניינה בטענה, כי עוה"ד הנתבע, אשר שימש כעורך דינם של התובעים במשך תקופה ארוכה, גבה כספים במסגרת תיקי הוצל"פ כנגד חייבים של התובעים, אשר סיפקו להם שירותי ראיית חשבון ו/או שירותים חשבונאיים שונים תוך טענה, כי כספים אלה לא הועברו אליהם.

הנתבע מצידו טען, כי סכומים אלה הגיעו לו כדין במסגרת שכ"ט עו"ד.

לאור אופיין של הטענות שירבבו הצדדים לסיכומיהם אשר הוגשו בכתב ונתקבלו בימים אלה בביהמ"ש, טענות מטענות שונות הנוגעות למערכת היחסים ביניהם.

לטענת התובעים ביצע הנתבע מעילה (לא פחות) בכספים המגיעים לתובעים מעת לקוחות שסופקו להם שירותים ושלשל לכיסו סכומים גבוהים (התביעה היא על סך של 113,035 ש"ח ומכילה לא מעט תיקי הוצל"פ שכאלה), ואילו לטענת הנתבע מדובר בהשמצות הגובלות בפגיעה בשם טוב כאשר כל התנהלות התובעים מהווה ניסיון למנוע ממנו את הסכומים המגיעים לו כשכ"ט עו"ד.

אומר כבר כעת, אין בדעתי להגרר בתיק זה להשמצות ההדדיות נשוא הסיכומים ויש בדעתי להתייחס עניינית על פי חומר הראיות לטענות הצדדים, דהיינו, האם הוכח במשפט, כי הנתבע חב לתובעים סכומי כסף בגין ביצוע פעולות הכרוכות בתביעה בגין חיובם של לקוחות של התובעים במסגרת הוצל"פ והאם סכומים אלה אשר נגבו בפועל ברי קיזוז אל מול שכ"ט עו"ד המגיע לנתבע לטענתו בגין שירותים משפטיים שסיפק לתובעים - זו השאלה המרכזית נשוא פס"ד זה ויתר השאלות טפלות לה.

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים שניתנו בכתב ובהרחבה יתרה (לפחות ככל שהדבר נוגע לסיכומי התובעים) ואף צורפו אליהם תיקי מוצגים מסודרים, קראתי את כתבי הטענות וכמובן בחנתי את פרוטוקולי ביהמ"ש אשר כללו את עדויות העדים הרבים ובמיוחד בעלי הדין וכאשר חלק מהעדויות אף נשמעו בהקלטות ותומללו במימונם של התובעים, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה; דין התביעה שכנגד להידחות.

כאן המקום לומר, כי מסקנה זו היא נגזרת בעליל של חומר הראיות והעדויות כפי שינותחו להלן.

בראשית דברי אציין, כי לא מצאתי הצדקה לקבל את טענות הסף או את הטענות הנוגעות לנטלי הראיה כפי שהועלו על ידי הצדדים בסיכומיהם, דהיינו, לא מצאתי הצדקה לראות בטענת הקיזוז נשוא התביעה שכנגד בבחינת טענה המביאה ל"הודאה והדחה" והמשמעות היא כי הנטל הוא על התובעים (כמו גם על התובע שכנגד) להוכיח את תביעתם.

לא מצאתי גם הצדקה לקבל את טענת ההתיישנות או השיהוי בהגשת התביעה שכנגד וזאת לאור העובדה שהצדדים חלוקים על משמעות הסדר הפשרה שנעשה ביניהם בע"פ בשנת 2003 ועוד אתייחס אליו בהמשך בהרחבה. ההסכם משנת 2003 לטענת התובעים סיים את כל ההתחשבנות ביניהם ככל שהדבר נוגע לחיובי שכ"ט עו"ד, ואילו לטענת הנתבע היווה הסכום ששולם במסגרת הסדר הפשרה תשלום על חשבון חיובים בגין שירותים משפטיים ולא היווה סוף פסוק בהסכם בין הצדדים ולמעשה יתרת הסכום המגיע לו בגין השירותים המשפטיים שנתן היא בסיס התביעה שכנגד. לאור העובדה כי אין מחלוקת שנערך הסכם בשנת 2003 ועל ביהמ"ש להכריע מה היה טבעו של הסכם זה, ולאור העובדה שאין מחלוקת שבמסגרת ההסכם שולמו סכומים ע"י התובעים אין לראות בתביעתו הנגדית של התובע שכנגד כמי שהתיישנה ולמעשה עילת תביעתו על פי טענתו, התחילה משנת 2003, המועד שבו הגיעו הצדדים להסדר חלקי עפ"י טענתו כפי שהועלתה.

לאחר שהתייחסתי בקצרה לטענות הסף, אני עובר לדיון בתיק העיקרי ומסביר את נימוקי ביהמ"ש בהגעה לתוצאה האמורה (קבלת התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד).

1.         לאור כתבי הטענות העדויות והמוצגים שהוצגו לי, הוכח כי הנתבע אכן גבה את הסכומים במסגרת תיקי ההוצל"פ השונים המפורטים בהרחבה בכתב התביעה ואף בתיקי המוצגים אשר צורפו לסיכומי התובעים. אינני רואה הצדקה לפרט פעם נוספת את אותם תיקי הוצל"פ אך מדובר אכן בסכום כולל של 113,050 ש"ח נומינלי.

            היה על הנתבע שגבה את הסכומים האמורים במסגרת תיקי הוצל"פ אשר נפתחו בגין חיובים שלא שולמו ע"י לקוחות של התובעים שמקור עסקם הינו באספקת שירותי חשבונאות וראיית חשבון ובמאמר מוסגר יש לציין כי אף סיפקו שירותים אלה לנתבע עצמו אשר עמד איתם בקשר רציף כעורך דינם, לדווח על סכומים אלה לתובעים כמי שנתנו לו ייפוי כוח כאמור.

            אם סבר הנתבע כי סכומים אלה שנגבו במסגרת תיקי הוצל"פ היו מגיעים לו היה עליו לציין זאת במפורש במכתבים כתובים שיישלחו לתובעים. אין זו טענת קיזוז רגילה; מדובר ביחסי עו"ד לקוח והפסיקה אכן מציינת במפורש שבמערכת יחסים בין עו"ד ולקוח, על מנת לשמור על חובת נאמנות וייצוג בין עוה"ד והלקוח ראוי שטענה שכזו של קיזוז תטען בכתב וספציפית כלפי כל תיק ולא כטענה בעלמא. ברור לחלוטין מתוך החומר שהומצא לי והסברי הצדדים כי הנתבע לא נהג כך. גם אם הייתה מערכת יחסים אינטימית ובעלת אמון בין הצדדים, לא יצא הנתבע ידי חובתו ממילוי חובותיו כעו"ד אשר מבצע פעולה כלפי לקוח ועליו לדווח על כך וכן לציין במפורש כמה נגבה וכי הוא מקזז סכום כזה או אחר במסגרת התחייבויות שלטענתו ניתנו לו לתשלום שכ"ט.

2.         כפי שציינתי, הצדדים אכן היו מיודדים והדבר עולה מתוך העדויות וחומר הראיות. התובעים אכן עזרו לנתבע בתחילת דרכו המקצועית כעו"ד והנתבע מצידו גילה כלפיהם נאמנות וייצוג הוגן. מערכת יחסים זו נמשכה לאורך זמן. לא ניתן להתעלם מעדותו המאוד רגשית של אבי המשפחה מר פרץ אשר הפליג בתיאור מערכת יחסיו עם הנתבע אשר ראה בו ממש כבן וגם הנתבע אישר כי זה היה מערכת הצדדים בין הצדדים. יתכן שמערכת יחסים זו היא שגרמה לכך שהצדדים "עיגלו פינות" בכל הנוגע להסכמים מפורשים לגבי דרך ההתנהלות הכוללת שלהם.

            מכל מקום, לא הוצג הסכם בכתב לגבי אספקת שירותים משפטיים ושכ"ט עו"ד, ולכן למעשה ניתן לראות בתביעתו הנגדית של הנתבע בבחינת תביעה לשכ"ט ראוי ולא שכ"ט מוסכם. שכ"ט ראוי מהווה נגזרת של סך כל הפעולות המשפטיות ואחרות שבוצעו בתיק זה או אחר. עצם העלאת טענה שכזו הנוגעת לשכ"ט ראוי, מקשה כמובן על טענת הקיזוז, שכן נובע מעצם טענת התובע שכנגד, כי הנתבעים /התובעים שכנגד, לא נתנו הסכמתם לסכומים המצוינים כשכ"ט על ידי הנתבע/התובע שכנגד בתביעתו. מכל מקום בדקתי את גרסת הנתבע, את תצהירו ואת כתבי הטענות, ישנן אכן סתירות בעדות הנתבע לעניין הסיכום בין הצדדים, האם הוסכם על שכ"ט, מה היו ההסכמות, מה היה שכ"ט עורך הדין הראוי בנסיבות העניין שמא המוסכם ויש לציין, כי מדובר במספר לא קטן של תיקים, סתירות אלה בהתייחס להסכמות שהיו או לא היו, יש לזקוף לחובת הנתבע.

3.         כפי שציינתי, בשנת 2003 נפגשו הצדדים והיה עד שהעיד ביחס לאותן הסכמות בע"פ, העד ענאד עתאמנה שהינו טכנאי שיניים וידיד משותף לשני הצדדים.

            התעקשתי על שמיעת עדותו של העד בישיבה שנקבעה במיוחד, משום שסברתי שיהיה בעדותו של העד לשפוך אור על ההסכמות בין הצדדים,  שהינן משמעותיות לטיעון של שני הצדדים, שכן לטענת הנתבע שולמו כאן סכומים כשכ"ט עו"ד על חשבון חיובים עתידיים לאספקת שירותים שכבר ניתנה נשוא התביעה שכנגד, בעוד לטענת התובעים עם תשלום הסכום האמור (66,000 ש"ח לערך) למעשה  נסתיימו כל טענות  הנתבע לעניין חיובים כספיים. ניכר היה בעדותו של העד, שהיתה מאולצת, כי המעמד קשה עליו והוא היה מעדיף שלא להעיד כלל. מכל מקום, עדותו ועדות בעלי הדין, ככל שהדבר נוגע למידת המהימנות והסבירות של העדויות, שכנעה אותי כי בניגוד לטענת הנתבע, היה בהסכם שמכוחו שולמו סכומי כסף לנתבע  בגין שירותיו בשיעור של 66,000 ש"ח, סכום שהינו סכום בהחלט לא מבוטל כדי לסיים את תביעותיו הכספיות של הנתבע, ככל שהדבר נוגע לשירותים משפטיים אשר סופקו על ידו לתובעים עד אותו פרק הזמן שבו נערך ההסכם בע"פ.